פסק-דין בתיק ע"א 1848/05

לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בהרצליה מפי כב' השופטת א. מני-גור (ת"א (הר') 3413/99, מיום 28.2.05) שבו קיבל בית המשפט את תביעת המשיב לנזקי גוף שנגרמו לו בתאונת דרכים. הערעורים סבים בעיקר על שיעור הפיצויים שפסק בית משפט קמא וכן על אופן קביעתו של שיעור הנכות של המשיב.

1.         רקע

            (א)        המשיב, עו"ד עצמאי, יליד שנת 1950, נפגע בשתי תאונות דרכים.

            התאונה הראשונה אירעה ביום 1.2.93 - היא התאונה נושא הערעור (להלן: " התאונה"), ואין חולק שהמערערות חבות בתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו בה למשיב.

            התאונה השנייה אירעה ביום 8.2.96. המבטחת הייתה מגדל חברה לביטוח בע"מ (להלן: " מגדל"), והיא שילמה את הפיצויים שקבע בית משפט קמא; הצדדים לא ערערו על פסק הדין בעניין התאונה השנייה.

(ב)              התאונה אירעה סמוך לשעה 20:00. רכב, שהיה מבוטח אצל המערערות, פגע מאחור ברכבו של המשיב שעצר לפני רמזור אדום. ממקום התאונה שב המשיב לביתו ואחר כך פנה לחדר המיון בבית החולים וולפסון לטיפול בכאביו. לאחר ימים אחדים המשיך המשיב בעבודתו כהרגלו.

(ג)              בשנת 1999 הגיש המשיב תביעה לפיצויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה-1975 (להלן: " חוק הפיצויים"), ובה עתר לחייב את המערערות ואת מגדל לפצותו בגין הנזקים שנגרמו לו עקב שתי התאונות.

(ד)              בית משפט קמא מינה את פרופ' תום הלל, מומחה רפואי בתחום האורטופדיה, ואת ד"ר מרדכי הימלפרב, מומחה בתחום אא"ג. פרופ' הלל מצא שעקב התאונה נגרם למשיב נזק במנגנון של "צליפת שוט", והעריך את נכותו לצמיתות בשיעור של 5 אחוזים. כמו כן העריך המומחה שהמשיב סבל מאי כושר מלא במשך 3 חודשים ומנכות זמנית בשיעור של 30 אחוזים במשך חצי שנה נוספת. פרופ' הלל הוסיף ומצא שבתאונה השנייה שוב נפגע המשיב במנגנון צליפת שוט אך לא נותרה לו נכות לצמיתות מפגיעה זו. את נכותו הזמנית של המשיב עקב התאונה השנייה העריך המומחה בשיעור של 40 אחוזים למשך חודשיים. ד"ר הימלפרב מצא שעקב התאונה המשיב סובל מטינטון והעריך את נכותו הצמיתה בגינו בשיעור של 10 אחוזים.

2.         פסק דינו של בית משפט קמא

(א)                          בית משפט קמא היה ער לקושי בהערכת הנזק אצל המשיב שהמשיך בעבודתו כעורך דין עצמאי ושעיסוקו העיקרי בתחום המקרקעין. בית המשפט ביסס את ממצאיו על נתוני ההכנסות של המשיב בשנים שקדמו לתאונה ובשנים שלאחריה והגיע למסקנה שהנתונים הללו " לא יכולים להותיר ספק, כי בעקבות התאונה ובייחוד התאונה הראשונה 'נפל דבר'. התובע איננו כתמול שלשום, וניכרת ירידה בהכנסותיו." (עמ' 2 שורות 26-28 לפסק הדין). בית המשפט היה ער שבחישוב הנזק רב הנסתר על הגלוי, וכדבריו: " ייתכן אמנם כי המצב השוק השתנה באותה עת, מס' לקוחות קטן, או לחלופין שנים קודם הסתיימו מספר תיקים גדולים וכד'. לעולם לא נוכל להתחקות אחר הסיבות המדויקות שגרמו לירידה בהכנסה. אך אין ספק בעיניי, שמצבו הבריאותי הרעוע של התובע לאחר התאונה הראשונה, היה אחד מגורמים אלה ..." (עמ' 3 שורות 1-5 לפסק הדין).

(ב)                           בית המשפט בחן את הראיות, ובהן טבלה שערך ב"כ המשיב שבה פירט את הכנסותיו משנת 89' ועד לשנת 98' (הטבלה כללה נתונים נומינליים ונתונים משוערכים לחודש אוגוסט 03'), עמד על העובדה שהמשיב " עובד באותו היקף שעות כמו לפני התאונה" (עמ' 4 לפסק הדין שורה 1) והמשיך לעבוד גם בתקופות אי הכושר, וכי " בשנים האחרונות אף נעזר בעו"ד צעיר". באשר להעסקת עו"ד שכיר הסיק בית המשפט שהמשיב נזקק לעזרה שלא נזקק לה לפני התאונה.

(ג)                            לאחר שערך חישובים על פי טבלת ההכנסות, הגיע בית המשפט למסקנה שמהשנה שבה אירעה התאונה (שנת 93') ועד לשנת 96' הפסיד המשיב עקב התאונה סכום כולל של 99,975 ש"ח (משוערך לשנת 03'), וכי לאחר שנת 96' ועד למועד מתן פסק הדין לא סבל המשיב מהפסדים נוספים. את מסקנתו האחרונה בדבר אי פסיקת נזקים לשנים שלאחר שנת 96' הסביר בית המשפט: " החל משנת 97' ואילך ניכרת עלייה איטית והדרגתית, ... והתאונה הראשונה 'רחוקה' דיה מכדי להמשיך ולהשפיע השפעה ניכרת על הכנסות התובע שהולכות ומתייצבות" (עמ' 5 שורות 26-29 לפסק הדין).

(ד)                           בית המשפט הוסיף ופסק למשיב פיצוי בגין הפסד כשר השתכרות בשיעור של 130,000 ש"ח, וכן פסק לו פיצויים בגין נזק שאינו ממוני, ובגין עזרת צד ג' לתקופה הסמוכה לתאונה ובגין החזר הוצאות רפואיות.

(ה)                          בית משפט קמא דחה את טענת המערערות שהתאונה הייתה תאונת עבודה, ולפיכך דחה בקשתה להפחית מסכום הפיצויים את התגמולים הרעיוניים שהמשיב היה זכאי להם אילו הייתה התאונה תאונת עבודה. בית המשפט קבע שביום התאונה, לאחר שסיים המשיב את עבודתו, הוא הלך לשוק לרכוש פרות יבשים ובכך הייתה "הפסקה של ממש" בין סיום עבודתו לבין נסיעתו לביתו לאחר שסיים את הקניות. ועוד קבע בית משפט קמא שמכל מקום, אין להפחית מסכום הפיצויים את הסכום שהמשיב היה זכאי לו כתגמולים מהמוסד לביטוח לאומי מפני שתביעתו נגד המוסד לביטוח לאומי התיישנה, ולפיכך אין המערערות חשופות לתביעתו.

3.          הטענות בערעור ובערעור שכנגד

טענות המערערות

(א)                            עיקר טרונייתן של המערערות מופנית כלפי פסיקת בית משפט קמא בעניין אבדן השתכרות (בעבר ובעתיד), וכלפי דרך החישוב שנקט בית משפט קמא שהתבססה על הטבלה שערך ב"כ המשיב. המערערות גורסות שהטבלה, שבה התיימר ב"כ המשיב לשערך את סכומי ההכנסות של המשיב לפני התאונה ולאחריה, נערכה על דרך של הצמדה למדד בצירוף ריבית צמודה, והדבר גרם לעיוות התמונה. לשיטתן של המערערות אם יעוקר גורם הריבית מהטבלה יימצא שלמשיב לא נגרמו הפסדים כלל, ועל אחת כמה וכמה אם יחושבו ההכנסות על פי הצמדה לתוספת היוקר ולא למדד - ולדעת המערערות זה החישוב הנכון.

(ב)                            המערערות משיגות על כך שבית משפט קמא סירב לבטל את מינויו של המומחה פרופ' הלל וטעמן הוא שאת שמו הציע לבית משפט קמא  המשיב, בלי שב"כ המערערות הוזמנה לישיבת בית המשפט שבה הוחלט על המינוי.

(ג)                              עוד המערערות משיגות על הפסיקה בעניין עזרת הזולת. בית משפט קמא פסק בעניין זה סכום של 2,500 ש"ח אך המערערות סוברות שלא הוכח כל צורך בעזרת הזולת.

(ד)                            טענתן האחרונה של המערערות מופנית כלפי קביעתו של בית משפט קמא, והיא שהתאונה לא הייתה תאונת עבודה וכלפי דחיית עתירתן להפחית מסכום הפיצויים את התגמולים הרעיוניים שהמשיב היה זכאי להם אילו הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי כשיטת המערערות. לטענת המערערות הייתה התאונה תאונת עבודה שהרי המשיב חזר מהשוק למשרדו ונסע משם במכוניתו, והואיל ומדובר במבוטח שהוא עובד עצמאי הרי בלאו הכי אין המוסד רשאי לחזור בתביעה אל המערערות.